אריאלה איילון כתבת ידיעות אחרונות אצל ד"ר רוני מוסקונה

הכל התחיל בבוקר קר אחד של פברואר, כשחלפתי ליד מראה. לא זוכרת אם זו הייתה מראה של מכונית, המראה של שולחן האיפור או של השירותים בעיתון. אבל אני כן זוכרת שהמבט שלי התמקד באזור הסנטר והתקבע על הקמטים שזלגו משני צידי הפה באופן מעורר חלחלה, כאילו "התכתבו" עם הגרביטציה.

צנח לי הלב. אמא! כמה קמטים עמוקים הצטברו שם, חושפים ומסגירים את קורות חיי בשנים האחרונות? מה לא נכתב וקועקע בכל אחד מאותם קמטים: הקושי בליווי אמי בימי מחלתה, הצער על מותה, התזונה הצמחונית ומעוטת הפחמימות שלי, הפעילות הגופנית, ובעיקר – הגיל. כל המשתנים האלה שיחקו לרעתי, ובגדול.

"רוני, אני בלה"

התובנה "הולידה" מיידית את ההחלטה המתבקשת: ניתוח למתיחת פנים, ומיד. לא חלפה שעה מאותה תגלית מטלטלת וכבר התקשרתי לרופא. "רוני", שאגתי לנייד שלו, "הצילו, אני בלה מהגיהינום. ניתוח, ועכשיו".

כתבת ידיעות אחרונות לפני הניתוח

כתבת ידיעות אחרונות לפני הניתוח | צילום עצמי

אני חייבת להתוודות שבמקרה הזה לא נהגתי כמטופלת מודרנית, מפוכחת ומודעת לזכויותיה, זאת שמתייעצת עם רופאים שונים ומקבלת הצעות שונות. את ד"ר רוני מוסקונה הכרתי כשהייתי חיילת בת 19 דרך דודה שלי, ורד, שהייתה חברת משפחה של הוריו. שנתיים מאוחר יותר, כשלמדתי לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה, נפגשנו מדי פעם במקום הבילוי המרכזי של החיפאים באותן שנים, חוף הכרמל. הוא הגיע עם ילדיו, אני עם חברים, ותמיד שמחנו להיפגש. בהמשך נותק הקשר לעשרות שנים, והתחדש רק כשכבר הייתי כתבת בריאות. דוברת רמב"ם הזמינה אותי לראיין את הרופא הראשון בארץ, או אחד הראשונים, ששיחזרו שד לחולת סרטן, ושמחתי לפגוש בו שוב. כשהייתי צריכה לטפל בעצמי, הוא היה הראשון (והאחרון) שחשבתי עליו (גילוי נאות נוסף: תנוח דעתכם. על הניתוח היקר להחריד שילמתי טבין ותקילין).

וכך, יומיים אחרי הטלפון הבהול שלי אליו, הגעתי עם חברה למרפאה של ד"ר מוסקונה כדי שאם אשכח חלק מהמידע מרוב התרגשות, היא תזכיר לי מה נאמר שם. לשאלתו מה הכי מפריע לי בפנים עניתי בהצבעה על הסנטר.

"תראי", הוא אמר ברכות אך בנחישות, "לא כל אזור בפנים יכול הניתוח לתקן. ולכן את צריכה להיות ריאלית בציפיות שאת מפתחת. דווקא את אזור הסנטר הניתוח לא מתקן, אבל את סביבתו, כמו את יתר חלקי הפנים, הוא ישפר". הדברים שלו מעט איכזבו אותי, אבל מאחר שמראש הציפיות שלי היו צנועות, זה היה בסדר: ידעתי בנחישות שאני רוצה שיפור ורענון של הפנים, אך לא מתיחה מפחלצת שתהפוך אותי לבובת ברבי, חלקת פנים עד מבוכה, מחוקת מימיקות וקמטי הבעה, מראה שבעיניי הוא מעורר חמלה.

באותו מעמד, כששטח בפניי את הצעתו לניתוח גורף, הכולל מתיחת צוואר, פנים והרמת גבות, הוא גם נתן לי להבין שיפעל רק על פי דעתו המקצועית, ולא על פי דרישות לא הגיוניות שלי, וזה רק חיזק את האמון הרב שממילא כבר היה לי.

ד"ר מוסקונה בודק את איילה לפני הניתוח

ד"ר מוסקונה בודק את איילה לפני הניתוח | צילום: תומריקו

החלטנו להיפגש שבוע אחר כך, כשהדברים שאמר כבר ישקעו ויופנמו ואהיה בטוחה שאני עדיין שלמה עם המהלך. ואכן, הימים שחלפו רק חיזקו את הביטחון שלי באותה החלטה. נפגשנו פעם נוספת, אחרי שכבר קראתי חומרים והבנתי קצת יותר את הנושא. הוא הסביר לי על תופעות לוואי ולא חסך ממני גם את שורת הסיבוכים/הסיכונים האפשריים. חתמתי על טפסים, נשלחתי לסדרת בדיקות, ובאותו מעמד נקבע מועד לניתוח: בעוד שלושה שבועות.

זמן ההמתנה הזה היה ארוך עבורי, כי הוא נוצל בעיקר לחפירה עצמית אכזרית במיוחד. העליתי בדמיון תסריטים מופרכים, פחדים התעוררו בי, וקיימתי עם עצמי דיון שנשא את הכותרת: "מה הרצון ליישר את הקמטים אומר עליי?" אז אני כבר לא הדעתנית שחשבתי שאני? אני עוד מתבגרת, שלא לומר מקשישה, הרודפת אחרי שרידי נעוריה? הייתי קצת נבוכה.

אבל השקעתי זמן גם בלימוד. טחנתי כל אתר ופורום, כי ידע זה כוח. לא היססתי להרים טלפון לד"ר מוסקונה עם כל ספק שהתעורר. ואז, חמישה ימים לפני המועד, עלתה בי המחשבה לתעד ולשתף, בעיקר להאיר את מה שלא תמיד אומרים לנו. כי גם אני, כתבת בריאות, מה ידעתי על ניתוחים למתיחת פנים? כלום, הם מעולם לא נכללו בתחום הסיקור שלי. כלומר, ראיתי את מה שמבליטים, ולא פעם בדרך מניפולטיבית/פרסומית/שיווקית: תמונות הלפני־אחרי, שבהן כמובן שינוי מדהים. ומה באמצע? מי מספר לנו, ובעיקר מראה, איך זה נראה ומרגיש?

התייעצתי עם עורך העיתון, והוא עודד את המהלך. אחריו פניתי לרופא, והוא הסכים לחשיפה. אחרי שהצגתי את אישור התשלום בפני כל מי שייגע בכתבה, יצאנו לדרך. שימו לב: הדברים שתקראו כאן אינם המלצה או אזהרה, הם החוויה האישית שלי. וכך נראה "המסע" שעברתי.

יום הניתוח

כמו כל המנותחות במרפאה של ד"ר מוסקונה, הוצגו בפניי שתי חלופות לביצוע ההליך. האחת, יקרה יותר, מתבצעת בבית חולים פרטי בתל־אביב. השנייה, זולה יותר, בבית החולים האיטלקי בחיפה. בחרתי בשנייה.

בבוקר הניתוח, שנקבע לשעה 12, הגעתי לבניין אבן יפהפה, פנינה אדריכלית בשתי קומות, טובלת בפרחים – המנוהלת אדמיניסטרטיבית על ידי נזירה שכינויה "מאדרה", אמא. היא משוחחת עם הצוות בעיקר באיטלקית, אך שומעים שם גם צרפתית, אנגלית וכמובן עברית. הבניין, בן 109 שנים, שמר על ייחודו עתיק היומין, דבר שניכר בעיקר ברצפות המצוירות, בקימורי הדלתות ובתקרות הגבוהות.

אחרי הליך קבלה ליוותה אותי אחות לחדר אשפוז צנוע ביותר, אבל נקי בצורה מעוררת התפעלות, שמכיל ציוד בסיסי, חיוני ותקין. אחרי שהחלפתי את בגדיי לכתונת חדר הניתוח, הגיע מרדים שלקח ממני פרטים. ואז הגיע הרופא, שסימן על פניי בטוש את אזורי המתיחה. ואז גילגלו את המיטה שלי לחדר ניתוח. כיצד זה הרגיש? התרגשות טובה והרבה ביטחון בהחלטה שעשיתי.

המרדים חיבר לי עירוי, ובעודי מתלוצצת עם רופאיי אמרתי בליבי: "צא לדרך, דוקטור, ותעשה את מה שאתה יודע לעשות הכי טוב: תמתח לי את הפנים, אבל באמא שלך, לא יותר מדי". ואז נרדמתי.

הניתוח

ד"ר מוסקונה, מומחה לכירורגיה פלסטית, מספר:

"הניתוח של אריאלה ארך כשלוש שעות. הוא התחיל בשאיבת שומן עצמית, הליך שרווח בשנים האחרונות בחלק לא מבוטל מהניתוחים למתיחת פנים. המטרה: למלא ולהעשיר את האזורים המקומטים יותר, הדלילים. את השומן אנחנו שואבים מאזורי הבטן, המפשעות, או מאחורי הברכיים ומצידיהן. הוא עובר תהליך של עיבוד וניקוי, ובסיום הניתוח הוא מוזרק בהתאם לתכנון המוקדם לאזורי החוסר. בניתוח הזה נלקחה כמות כפולה של שומן, שחולקה לשתי מנות. את הראשונה החדרתי עם סיום החלק הכירורגי. המנה השנייה, שנשמרת בהקפאה עמוקה, תופשר ותוחדר כעבור חודשיים מיום הניתוח.

"חשוב לציין שניתוח מתיחת פנים נחשב לניתוח שחייב להתבצע בתנאים סטריליים ובחדר ניתוח תקני, מבוקר ומאושר. אני מבצע סוג זה של ניתוחים כשהמטופלים, או למעשה המטופלות, תחת סדציה, טשטוש, ולא הרדמה כללית המחייבת החדרת מנשם לקנה הנשימה. זוהי ההעדפה המקצועית הפרטית שלי, והיא נובעת מהצורך שלי שכל אתר הניתוח יהיה גלוי בפניי כיחידה אחת שלמה, ללא צינור שצריך להזיזו ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה. בבוקר הניתוח ושלושה ימים אחריו המלצתי לאריאלה, כמו לשאר המנותחות, על שימוש בתכשיר שנועד להפחית, ולפעמים אף למנוע, את הנפיחות שמופיעה בסיום ההליך. במקביל, לתוך העירוי שמחובר לווריד ושדרכו מזריקים חומרים שונים וסמי הרדמה קלים אני מוסיף סטרואידים, הידועים ביכולת שלהם למנוע נפיחות. עכשיו הכל מוכן, ואפשר בשעה טובה לצאת לדרך.

"אחרי שווידאנו שאריאלה רדומה עמוק, התחלתי לבצע חתכים בעור על פי התכנון המוקדם שלי, שכלל שלוש זירות ניתוח נפרדות: מתיחת צוואר, מתיחת פנים והרמת גבות. התחלתי בגבות. ביצעתי חתך בקו השיער, מצידי המצח, מתחתי את הגבות והרמתי אותן הרמה אלכסונית כלפי מעלה. בשלב השני ניגשתי לטפל בהרמת הפנים והצוואר. ביצעתי חתך בקדמת האוזניים לצורך הטיפול בפנים, ומאחוריהן – למתיחת הצוואר. עשיתי הפרדה נרחבת של עור הפנים מעל לשכבת שרירי ההבעה. בסיום ההפרדה ביצעתי חתך נוסף בשכבת השרירים, ודרכו הפרדתי את החלק מתחת לשריר, מתחתי ותפרתי. זה מאפשר ליצור מתיחה כפולה: האחת – פנימית, של שרירי ההבעה מבפנים. השנייה – מתיחת העור מעליהם. המתיחה העיקרית והמשמעותית, ראוי לציין, היא זו של שרירי ההבעה. זה הבסיס, וכאן למעשה ניכרת הצלחת הניתוח – האתגר הגדול למנתח הוא שתתקבל מתיחה, אבל שהיא תיראה טבעית.

"אחר כך הוזרק השומן, ואז חיברתי נקזים משני צידי האוזניים, שנועדו להכיל ולנקז את ההפרשות, וכרכתי חבישה מעל המצח והאוזניים, שנועדה למנוע דימומים ונפיחות. הניתוח ארך כשלוש שעות, ואחרי שהמרדים העיר אותה, אריאלה הועברה לחדר".

ההתאוששות הראשונית

כיוון שהוזהרתי מראש שאחרי הניתוח רצוי שאהיה בשקט ולא אדבר, ביקשתי מחברותיי לדחות את ביקורן לשעות הערב. אבל דיברתי לקיר. כבר במסדרון הבחנתי בראשונת המבקרות, שלה אישרתי לתעד במצלמת הנייד שלה את מראות הזוועה ולהפיצם לשאר. הייתי מטושטשת ורדומה ונאלצתי גם לשכב, מרגע זה ולמשך חמשת הלילות הבאים, רק על הגב, כשהראש מונח בהגבהה על שתי כריות קשיחות יחסית. לצערי, לא ממש יכולתי להירדם ככה. וכיוון שנמנעתי מדיבור, ביקשתי ממבקרותיי שיסיחו את דעתי וישוחחו איתי, כל אחת לאורך המשמרת שלה, וככה העברתי את הזמן. המצוקות היחידות שחוויתי נבעו מפעמיים שהקאתי ומהאיסור לקום מהמיטה. מלבד זאת לא חשתי כל כאב, רק לחץ של החבישה על האוזניים.

ככל שהלכה ופגה השפעת סמי ההרדמה ומחשבתי הצטללה, לא יכולתי לא לחשוב עד כמה מתעתע צמד המילים "ניתוח פלסטי", שכמעט תמיד מתלווה אליו המילה "כולה". "כולה ניתוח פלסטי". אז זהו. שלא. כי גם אם באים לזה מבחירה חופשית, ניתוח הוא ניתוח הוא ניתוח. ואחרי שלוש שעות, לא חשוב אם זה רק פלסטי, מרגישים כמו סמרטוט.

הצוות הסיעודי התגלה אז במלוא מקצועיותו ומסירותו. בנוסף, ההקפדה על הניקיון, גם בשעות הלילה, אינה מחזה שכיח בבתי חולים, ולכן זה ראוי לאזכור.

לקראת הבוקר פירקה האחות את העירוי, הרשתה לי לגימת מים וליוותה אותי לשירותים. שעה אחר כך כבר קמתי ללא עזרה, ביקרתי את שכנתי במיטה הסמוכה וטיילתי בחדר. ואז ראיתי אותו, את תיק היד שלתוכו ארזתי קימונו משי, כי מה, שאותי יתפסו עם חלוק בית חולים פתוח מאחור? מתחתיו נחו נעלי בית בצבע תואם, ולצידם, מסודרים יפה בנרתיק מעוצב – קרם ידיים, קרם גוף, בושם, מטליות לחות, שתי מגבות וסט של תחתונים וחזייה. ופתאום הם התעוררו לחיים. בחיי. את כולם שמעתי מתפוצצים מצחוק. "מה נסגר איתך?", שאל קרם הידיים, ושאר הפריטים אמרו במקהלה: "לאן חשבת שאת מביאה אותנו? לסוף שבוע לוהט? תראי איך את נראית קודם" – והמשיכו להתגלגל בצחוקם. הצטרפתי אליהם. למרות שהבדיחה על חשבוני.

בבוקר, אחרי 27 שעות ארוכות של צום, הגיעה ארוחת הבוקר. אחריה הרופא שיחרר את הנקזים ואת החבישה. מצוידת בהוראות "לנוח, לישון רק על הגב, לא לכופף את הראש", השתחררתי מבית החולים.

היום הראשון בבית

נסענו הביתה כשראשי ופניי עטויים סוג של חיג'אב. רק העיניים נראו דרכו. זה לא היה מביך יותר מאשר מראה פניי, שהיו מעט נפוחות והרבה צבעוניות משטפי דם.

הגענו הביתה. ומה עכשיו? איך להעביר את הזמן עד שהשעון הגואל יראה שעברו 24 שעות מסיום הניתוח ומותר כבר להתקלח, בעיקר לחפוף את השיער ולפנות מהקרקפת את קרישי הדם הקטנים שנדבקו אליה? למרות שהייתי סחוטה, לא הצלחתי לישון ובקושי לאכול. גם לקרוא לא הצלחתי כי דעתי הייתה מוסחת. החלטתי להעביר את הזמן בבהייה. גם ביקשתי להימנע ביום הראשון מביקורים. אחרי המקלחת נגאלתי מהאפתיה שהשתלטה עליי ומצב הרוח השתפר.

היום השני

ניתוח פנים, מניסיון, מעדיף אבסולוטית חברות על פני חבר. גבר שואל "כואב?", "לא כואב?" ו"מה את רוצה שאעשה?" חברה ישר מתקתקת. וכך נפתח בוקר היום השני כשחברה מבשלת דייסת קוואקר לשתינו וצוחקת עליי: "לאן הגעת, דייסה רכה על הבוקר?"

בצהריים הגיעה חברה נוספת עם אספקה טרייה של מזון טחון, בגרסת גרבר. בין לבין, עוד לא ממש התיידדתי, אבל לפחות הסתגלתי למראה הפנים שלי, שדמו יותר מכל לצפארי, עם תו תקן וציפורים מקננות. בכל טווח הצבעים נצבעו פניי – מצהוב מבהיל לסגול, כחול, ירוק שהפך לאפור, סדרה נאה של אדמדמים ובורדו, ובקיצור, זוועה. בערב, בחסות החשיכה, החלטתי לצאת עם ליווי לטיול קצר. 10 דקות הספיקו לי להרגיש עד כמה אני עדיין תשושה. בחצי כוח. גם את הלילה הזה ביליתי ערה – לא הצלחתי להסתגל לשינה על הגב.

היום השלישי

בבוקר הפתיעה אותי תוגה קלה, שהפכה בהמשך לעצב ומשם התפתחה לדכדוך של ממש. כיוון שהוזהרתי שאצל חלק מהמנותחות מתפתחת תסמונת היום השלישי, הכוללת בעיקר באסה, ידעתי שאני בסטטיסטיקה. ישבתי עם עצמי ובכיתי. ריחמתי על עצמי. על היעדר שעות שינה, על ההסתגרות בבית, המראה. כל אלה יחד, כך הבנתי, גרמו לשפל הזה במצב הרוח. הקצבתי לעצמי שלוש שעות להתמסר לקדרות ואז לחזור לעצמי. סימנתי גבול. דאגו לי, בישלו לי, עשו בשבילי, מעכשיו אני חייבת להחזיר לעצמי, חלקית לפחות, את השליטה בחיי.

ביקשתי מחברותיי שיעצרו את קו חלוקת המזון אליי ומאחת מהן שתסיע אותי לסופר. את החיג'אב החלפתי בכובע רחב שוליים ומגוחך ואת פניי הסתרתי מאחורי מסכת מנתחים. המראה היה מביך, אבל לפחות כבר הייתי שוב בתוך ההמון. אחרי שביטחוני התחזק בזכות הקניות, הגעתי לצומת שבו הייתי חייבת לקבל החלטה: להמשיך להסתגר עד שפניי ייראו סביר יותר, או להתגבר על המראה, לצאת ולהסתובב בין אנשים. מלווה במבטי "מה יש לה, זאתי? מסכנה, היא מודעת בכלל לאיך שהיא נראית?" נכנסנו לבית הקפה הסמוך. זה היה התפוגזר הטעים ביותר ששתיתי מימיי.

הביתה כבר חזרתי מאוששת למדי ולא נותר בי שריד מאותה עצבת. החלטתי לבשל ולהקפיד לרסק את המזון, אבל כבר לא ברמה המשחתית.

היום הרביעי

ארבעה ימים לקח לי להפנים שאם אני רוצה לישון, עליי לוותר על חדר השינה ולעבור זמנית לאחת הכורסאות. רק כך מנח הראש איפשר לי שינה. זה היה קצת מאוחר, אבל זה היה מצוין. השינה הרציפה חיזקה ואוששה אותי, כך שהיום עבר עליי בקלות נעימה יחסית. ישבנו בבית קפה, כבר יכולתי ללעוס, כשחייכתי מפתח הפה היה מלא. הנה, אמרתי לעצמי, אני חוזרת למי שהייתי. אבל הפנים אמרו עדיין משהו אחר: לאט לך, אנחנו ממש עוד לא שם.

היום החמישי

בבוקר הרופא אמר בטלפון שכבר מותר לי לישון על הצד, אבל בזהירות. הוא גם הרשה לי לנהוג. אלה היו שתי בשורות מצוינות, שצימצמו את חוסר האונים שחשתי.

לצד ההקלה, חששתי מהביקור אצלו, שנקבע מראש לאותו אחר צהריים, ובעיקר ממה שיגיד. ידעתי שאם הניתוח לא הצליח, הוא לא ימרח אותי. לשמחתי, בפני המצלמה שתיעדה את המפגש (ראו באפליקציה של ידיעות אחרונות וב־ ynet), הוא הביע סיפוק מלא מתוצאת הביניים. לי בשלב הזה קשה היה להבחין בהצלחה, אבל האמנתי לו ולחברותיי וחבריי שחזרו ועודדו: "מפגרת, את לא רואה את השינוי?"

אחרי חודש

בכל יום שעבר מאז מצבי השתפר. עוד שטף דם שנספג, מעבר למזון לעיס, חזרה מתונה ומדורגת לפעילות גופנית. חודש אחרי, אני במלוא כוחותיי, ממתינה להזרקת השומן הנוספת ומרוצה מאוד מהתוצאה: לא הפכתי לברבי. חלק מקמטי ההבעה ההכרחיים כל כך נשארו – וזה בדיוק מה שרציתי. מגמת השיפור אמורה עוד להימשך, אבל העם כבר אומר את דברו.

הרוב הגורף והכמעט מוחלט מפרגן ואוהד ושמח בתוצאה: "נראה רענן", "אחלה שיפור, לא מינורי אבל גם לא גורף", "את נראית נינוחה יותר". בקצה נשמעו גם התרשמויות אחרות: "הכל יפה מאוד אבל העיניים שקועות", "השפה העליונה בולטת מדי", ובשני איברים אלה יד המנתח כלל לא נגעה. הייתה גם מכרה שעיניה המאוכזבות אמרו: "זה הכל?" בשעה שפיה החמיא: "ממש מצוין". ויש גם את אלה שמבטם מתמקד נבוך בפניי והם אינם יודעים אם מותר/רצוי/עדיף להגיב או להימנע.

לסיכום: המסע היה קשה מכפי שצפיתי, אבל האם היה כדאי? האם הייתי חוזרת על זה? בטח, עכשיו ומיד.

טיפים מגוף ראשון:

• החלטת על ניתוח למתיחת פנים? למדי את הנושא, חרשי כל אתר והיחשפי לכל מידע, כך שתבואי מוכנה לפגישה הראשונה עם הרופא.

• התייעצי עם יותר מרופא אחד, וכך תגדילי את הסיכוי לשמוע על גישות ניתוחיות שונות.

• היזהרי מרופא שבאותה פגישה מייצר לך צילומי הדמיה של הלפני ובעיקר של האחרי. זה לא מקצועי, לא אמין ובעיקר מאכזב.

• היזהרי מרופא שמבטיח תוצאות ניתוחיות גורפות ופנטסטיות ובעיקר לא אמינות, נוסח "את תיראי 30 שנה פחות מגילך".

• הדירי רגלייך מרופא שקושר לעצמו תואר מטעם עצמו, כמו "בעל שם עולמי בתחום ניתוחי הבטן".

• חשדי בכל רופא שממהר לרצות אותך ולהיענות לבקשותייך, גם אם הן לא בנות ביצוע, ולא מציג את עמדתו הרפואית.

• אל תהססי לשאול את הרופא מהו הניסיון שצבר בביצוע הניתוח שאותו את אמורה לעבור.

• הדליקי נורה אדומה, מהבהבת במיוחד, כשכבר במפגש הראשון ועוד לפני שיש לך זמן לישון על הדברים הרופא ממהר לסגור איתך עסקה וכבר יש לו "במקרה" תאריך קרוב פנוי לביצוע הניתוח.

• אל תהססי. שאלי את הרופא ואת צוות היועצים במרפאה כל שאלה שמטרידה אותך, גם אם בעינייך זה ייראה נדנוד וטרחנות, כי רק כך תגיעי לניתוח מצוידת במידע מספק.

• חלק מהרופאים מבצעים ניתוח מתיחת פנים באשפוז יום. בקשי להעביר גם את הלילה בבית החולים. את תצטרכי את המנוחה הזו.

• הגיעי לניתוח עם רף ציפיות ריאלי ומתון והסתפקי – וזה המון – בלהיראות מצוין לגילך. אל תאמיני בקסם סכין המנתחים להפחית עשרות שנים מגילך, כי אין חיה כזו.

• אחרי שעברת סבב רופאים ונחשפת לגישות ולטווח המחירים, בחרי ברופא על פי תחושת הבטן שלך.

• אל תבחרי רופא "נחמד" – מחמיא, מרצה וידידותי מדי. בדקי היטב כמה מקצוענות וניסיון מסתתרים מאחורי אותה פסאדה.

ARIELA-A@yedioth.co.il

 

לוגו ידיעות אחרונות - כתבה על ד"ר מוסקונה

תודה לאיילה איילון, לידיעות אחרונות ול – Ynet על הכתבה שפורסמה ב 28.05.2016 לכתבה המלאה לחץ כאן

למידע נוסף על מתיחת פנים לחץ כאן

אהבת פוסט זה? ניתן להשאיר תגובה למטה או להירשם לקבלת עדכונים חמים מהבלוג, ישירות אל המייל שלך! רוצה עוד פרטים? אין בעיה: כל מה שצריך לדעת נמצא באתר הרשמי של המרפאה של ד"ר רוני מוסקונה www.Moscona.co.il.