a-64x6412

קול גברי מעיר אותי, ואומר שאני כבר אחרי. פתחתי את העיניים והסתכלתי לצדדים.אני נשאלת אם יש לי כאבים, אבל אני לא מרגישה כלום, חוץ מאופוריה מדהימה וטשטוש קל. אודליה שואלת לשלומי, ומאוחר יותר ד"ר מוסקונה עצמו נכנס. הוא שואל אם יש לי כאבים, מסביר כיצד ליצור איתו קשר במקרה הצורך, ומוודא שיבואו לקחת אותי מאוחר יותר. האמת היא שלא רק שלא הרגשתי טיפת כאב, הרגשתי טוב יותר מאשר לפני הניתוח, נפשית וגם פיזית. למזלו של הד"ר לא יכולתי לקום, אחרת באותו רגע הייתי מתנפלת עליו בנשיקות וחיבוקים.

יום הניתוח

אחרי שישנתי פחות מעשרים דקות בלילה, אני מתחילה להתארגן לקראת הניתוח. ידיד שלי מגיע אליי מוקדם ומנסה לשכנע אותי לתת לו ללוות אותי לאורך התהליך, אבל כמובן שאני יותר עקשנית ממנו. האמת היא שאני מעדיפה להיות לבד, כי כולם מסביבי לחוצים יותר ממני, ולחץ נוסף זה הדבר האחרון שאני צריכה. בשמונה וחצי אני נמצאת כבר בבית החולים האיטלקי, שם פוגשת אותי אודליה, היועצת, ואחת הבחורות היפות שפגשתי. אני מסתכלת עליה ונזכרת כמה רע אני נראת אחרי לילה ללא שינה, אבל לשם שינוי המחשבה הזאת מביאה תועלת- היא מעסיקה אותי מספיק על מנת שלא אחשוב על דברים אחרים.

לאחר רישום קצר אני מגיעה לחדר, בו פוגשת אותי האחות. היא מורה עליי להחליף בגדים, בודקת סימנים חיוניים ולוקחת דגימת דם, כיוון שלא הספקתי לעשות ספירת דם לפני, כנדרש. בעודי ממתינה להיכנס לחדר ניתוח אני מפטפטת עם אישה נוספת שעומדת לעבור ניתוח זהה אצל רופא אחר, וחולקת איתי חוויות מהניתוח הקודם שעשתה. היא זורקת כמה מילות עידוד ומציינת שבחים שהיא שמעה על ד"ר מוסקונה מחברות שהיו מטופלות שלו.

לפני הגדלת חזה

עם האחות

המרדים – ד"ר  מוישה רוזנברג

המרדים  המומחה של ד"ר מוסקונה  מגיע לשוחח איתי, מסביר לי כמה דברים ומתבדח קצת, ואני כבר מרגישה יותר רגועה. גם הליווי של אודליה עוזר לי לייצב את הביטחון שהתערער קצת. ד"ר מוסקונה יוצא מהניתוח הקודם שלו, מה שמהווה בשבילי סימן לסיים את ההתכתבויות בטלפון. אנחנו עוברים לחדר אחר, הוא מבצע סימונים ומוודא שאני סגורה על גודל השתלים. זריקת עידוד אחרונה מאודליה, ואני בדרך לחדר ניתוח.

באופן מוזר, דווקא עכשיו אני רגועה יותר ממה שהייתי במשך היממה האחרונה, ובכלל בכל התקופה האחרונה. האחיות מכינות אותי סופית ואני מקבלת זריקה כמעט בלתי מורגשת של חומר הרדמה. אני מתחילה להרגיש קצת מטושטשת, מין תחושת ריחוף נעימה, ובלי שאני מבחינה בכך, אני נרדמת.

לפני הגדלת חזה עם המרדים

עם המרדים ד"ר מוישה רוזנברג

לאחר ניתוח הגדלת חזה

קול גברי מעיר אותי, ואומר שאני כבר אחרי. פתחתי את העיניים והסתכלתי לצדדים. המבט שלי נפל על שעון הקיר. עשר ועשרים ושבע, שעה וקצת מהרגע בו נכנסתי לחדר ניתוח. אני נשאלת אם יש לי כאבים, אבל אני לא מרגישה כלום, חוץ מאופוריה מדהימה וטשטוש קל. אני נשארת לנוח עוד כמה דקות, ואז מובלת לחדר. אודליה שואלת לשלומי, ומאוחר יותר ד"ר מוסקונה עצמו נכנס. הוא שואל אם יש לי כאבים, מסביר כיצד ליצור איתו קשר במקרה הצורך, ומוודא שיבואו לקחת אותי מאוחר יותר. האמת היא שלא רק שלא הרגשתי טיפת כאב, הרגשתי טוב יותר מאשר לפני הניתוח, נפשית וגם פיזית. למזלו של הד"ר לא יכולתי לקום, אחרת באותו רגע הייתי מתנפלת עליו בנשיקות וחיבוקים.

לאחר הגדלת חזה

מיד לאחר הניתוח

הייתי עייפה ועירנית בו זמנית. רציתי לישון, אבל תחושת אושר פנימית שהייתה בי מהרגע שהתעוררתי לא איפשרה לי. כאילו התחלתי לקלוט שזה אמיתי, והמחשבה לא נתנה לי להירגע.

את הכאבים התחלתי להרגיש כשעה וחצי מאוחר יותר. הם התגברו בהדרגה אבל במהירות. אודליה קראה בשיבילי לאחות, וקיבלתי זריקת וולטרן. כעבור כרבע שעה הכאב התחיל לעבור עד שנעלם לגמרי ונרדמתי. התעוררתי לעיתים תכופות, לא מכאבים, אלא מדחף פנימי שפשוט לא איפשר לי לישון. בדקות בהן הייתי ערה ניצלתי את הזמן להתקשר ולהרגיע את כל מי שהיה צריך, ולפטפט עם שכנתי לחדר, שעברה באותו בוקר ניתוח אף. אמא שלי התעקשה לבוא, וכיוון שלא היה לי כח להתווכח איתה נאלצתי להסכים. שמתי את הטלפון על שקט וישנתי קצת עד שהיא לבסוף הגיעה. בער בי הצורך להגיע כבר הבייתה. האחות מדדה לחץ דם והורתה עליי להסתובב במחלקה עד שארגיש יציבה לחלוטין. בינתיים התקשרתי לידיד, ואחרי שהשבעתי אותו לא להדליף פרטים בפינת עישון מחר, ביקשתי ממנו לבוא ולהקפיץ אותנו הבייתה. הדרך הבייתה הייתה מהירה ושקטה. נשארנו לפטפט קצת, עד שהרגשתי שאני צריכה לנוח. במשך הערב הרגשתי כאב קל, ועדין הייתי קצת מנומנמת, כך שנרדמתי במהירות.

למחרת בבית

התעוררתי למחרת כאילו שעון מעורר פנימי כוון אצלי לשעה בה מותר להוריד את התחבושות (24 שעות לאחר הניתוח). התעוררתי בהתרגשות מסויימת והרבה מצב רוח טוב שהספיק בידיוק לשתי דקות, עד הרגע בו ניסיתי לקום מהמיטה והרגשתי כאילו לוחם סומו יושב לי על החזה. אחרי כמה דקות תחושת הלחץ עברה והוחלפה בכאב מתון. רגע הורדת התחבושות החגיגי הגיע ובניגוד לכל ההפחדות, לא היה מדובר במחזה מזוויע שכולו נפיחות ושטפי דם. ידעתי שלא מדובר במראה הסופי, אבל מה שראיתי כבר עכשיו היה מעבר למדהים בעיני. שמחתי לגלות שלא חלמתי את היממה האחרונה והכל אמיתי.

המקלחת התבררה כאתגר גדול, כי נוכחתי לגלות שבנוסף לכאב המתון של החזה, כל תנועה של הזרועות כרוכה בכאב חזק אף יותר. היה חכם יותר אילו הייתי מחכה לפחות עד לתחילת השפעת משככי הכאבים, אבל כמובן שהמחשבה עלתה בראשי רק מאוחר יותר. לאחר מכן הייתי צריכה ללבוש את חזיית הספורט, שתלווה אותי ברוב שעות היום, כולל שעות שינה, בשבועיים- שלושה הקרובים, ולמרבה הפלא גיליתי שהיא מאוד נוחה. עכשיו כשהכאבים פחתו, וגם ההרגשתי יותר עירנית יחסית למקודם, התחלתי להחזיר טלפונים לאנשים- קודם לחברה הכי טובה שלי, שלא הפסיקה לתחקר אותי כאילו הייתה ראש השב"כ, ואז כמובן למוסקונה ג'וניור המדהים שהתקשר יום קודם לבדוק את הרגשתי אחרי הניתוח. כמה דקות לאחר מכן גם טובה התקשרה, עודדה, הרגיעה והזהירה מהעתיד לבוא, כמו תחושות מסויימות שמתעוררות אחרי הניתוח, וכן סימני אזהרה שדורשים תשומת לב מיוחדת. בנוסף, היא חזרה והדגישה שאוכל להתקשר אליה בכל עת.

ככלל, הכאבים היו כמעט בלתי מורגשים והופיעו רק כשהשפעת המשככים החלה לעבור, והיה מוקדם מדי ליטול אותם שוב. לתחושת הכאב התווספה תחושת לחץ איומה על התפרים, שאילולא טובה הזהירה אותי קודם לכן, הייתי בטוחה שהם לא עומדים בעומס ועומדים להיפרם. אגב, הבחירה ב"סיינפלד" כבילוי לסופ"ש התבררה כלא מוצלחת- הסדרה האהובה עליי שימחה אותי קצת יותר מדי, כי מתברר שלצחוק כואב יותר אפילו מלקום. לא החזקתי מעמד אפילו פרק אחד ומיד החלפתי ל"דקסטר"- הרבה סדיזם ודם התבררו כיותר מתאימים. השילוב של הכאב עם העדר הכשרון שלי לישון על הגב, קצת הקשו עליי להירדם, אבל לבסוף התרגלתי וישנתי די טוב.

היום השלישי והרביעי היו קלים יותר. למרות הכרזותיי לפני הניתוח שביום השלישי אני ארקוד על עקבי סטילטו, הייתי במרחק שנות אור מלקיים את ההבטחה הזאת. בכל זאת, כיוון שכדאי להמעיט בשכיבה, עשיתי כל היום מעגלים בדירה עד שגרמתי לסחרחורת לכל בני הבית. הכאבים פחתו לעומת היום השני, וגם המקלחת הפכה מאתגר אולימפי למשכך כאבים טבעי. לקום ולשכב עדין היו פעולות שהיו בגדר מזוכיזם.

חזרה לשיגרה

ההקלה הגדולה באה ביום החמישי. לקראת הצהריים הרגשתי את השיפור הניכר ואפילו הפסקתי ליטול טיפות אופטלגין. לקראת היום השישי חזרתי לעצמי כמעט במאה אחוז, מלבד כאבי גב קלים שממשיכים ללוות אותי. משאר הכאבים, לא נשאר זכר ותנועת הידיים הפכה חופשית לחלוטין. זכרונות מהיום השני נראים רחוקים וכמעט לא היגיוניים. מדי יום מאז הניתוח טובה התקשרה אליי, שאלה לשלומי, ענתה על שאלות וייעצה בלי סוף. היום יכולתי להגיד לה בביטחון שאני מרגישה כמו חדשה. זה השלב בו נותר לי להנות באמת מהגשמת החלום שלי, ולחכות בסבלנות לפגישת הביקורת.

מי זאת קטיה דוידוב ביקורת לאחר ניתוח

אהבת פוסט זה? ניתן להשאיר תגובה למטה או להירשם לקבלת עדכונים חמים מהבלוג, ישירות אל המייל שלך! רוצה עוד פרטים? אין בעיה: כל מה שצריך לדעת נמצא באתר הרשמי של המרפאה של ד"ר רוני מוסקונה www.Moscona.co.il.